ארז בן 16 מבת ים

“מאז שאני זוכר את עצמי לא הרגשתי כמו כולם. כשכולם שיחקו כדורגל אני העדפתי לשבת בצד, כשהתבגרנו מעט והתחלנו לצאת לבלות וללכת לים, אף פעם לא ממש הרגשתי שזה טבעי לי. עם הזמן גיליתי שאני לא נמשך לבנות. כל הסיפורים של החברים שלי על דייטים, ובנות ששווה להכיר לא דיברו אליי. זה לקח לי זמן להבין שאני חושב שאני נמשך לבנים. אני לא יודע אם נמשך זו המילה המדויקת. כשלבסוף הבנתי שאני אולי גיי, לקח לי שנה להגיד את המילה הזו. פחדתי שההורים שלי ייגלו, פחדתי פחד מוות שמישהו בבית הספר יגלה את זה. במשך שנה הסתובבתי עם סוד נורא בלב שלא יכולתי לספר לאף אחד. הציונים שלי התחילו לרדת, לא הצלחתי להתרכז בשום דבר. היועצת בבית הספר הייתה היחידה ששמה לב שמשהו אצלי לא כרגיל, התחלתי להגיע אליה לשיחות, בשיחה השלישית או הרביעית היא סיפרה לי בעיוות מיניות, מגדר, מערכות יחסים ועוד כל מיני מילים מסובכות והמליצה לי להגיע להד-ספייס להתייעצות. אחרי חודשיים גיליתי לאמא שלי, היא חיבקה אותי ואמרה לי שאלה החיים שלי והעיקר שאהיה מאושר. מיד אחרי השיחה עם אמא שלי ניגשנו להד-ספייס, על ההתחלה הרגשתי שם אנרגיה טובה. המטפל היה אדיב וידע לזהות בדיוק את מה שאני מרגיש. אני עדיין מגיע לפגישות, אתמול סיימנו את הפגישה ה-5, אני מרגיש שאני בדרך הנכונה, אני מציע גם לכם אם יש לכם שאלות שאתם לא סגורים עליהן, אם משהו לא ברור, זה המקום לברר את זה”
לסיפור המלא>>