סיפורי ההצלחה שלכם

 במהלך זמן פעילותו של המרכז שלנו, נחשפנו לסיפורים ומצבים שונים ומאתגרים שחוו בני נוער וצעירים.
אנחנו מפרסמים כאן את הסיפורים האלה, כמובן בהסכמתם המלאה של המטופלים,
כדי שצעירים וצעירות נוספים יוכלו ללמוד קצת על המרכז שלנו ולהכיר סיפורי הצלחה של
מתמודדים רבים שטופלו במרכז והיום הם ממשיכים קדימה, בכל הכוח!

שירן, 14, חולון

חשבתי שהסתדרתי בעצמי עם הצקות בבית ספר אבל זה לא ממש הלך…
"ביסודי כל הזמן הציקו לי, הצקות, דחיפות, דיברו אליי מגעיל, עשו עליי חרם דברים כאלה…
כשעברתי לחטיבה בכיתה ז' כבר ממש שמחתי כי חשבתי שאני אוכל להתחיל מחדש לגמרי, חברים חדשים, היה לי הרבה ביטחון. חשבתי שהצלחתי להסתדר בעצמי עם העניינים של ההצקות ואני ממש בסדר.  טוב זה לא ממש היה ככה… כמה שבועות אחרי שחזרנו מהחופש ישבתי בכיתה וממש חטפתי התקף חרדה. פשוט ישבתי ופתאום באמצע השיעור בלי קשר לכלום התחלתי להרגיש סחרחורת, הלב שלי דפק ממש מהר, הזעתי… ממש פחדתי. הלכתי לחדר של האחות והכול היה בסדר אתי והיא שלחה אותי ליועצת ופשוט בכיתי שם שעה. במשך חודש ומשהו כמעט כל יום היו לי התקפים כאלה ולפעמים הייתי צריכה לצאת מהכיתה מרוב שהרגשתי רע. בסוף הלכתי לרופא מרוב שזה היה גרוע אבל הוא אמר שזו רק קצת חרדה כי אני במקום חדש וברגע שאני אתרגל זה יירגע.
אחרי כמה זמן זה עדיין לא נרגע והתחלתי להיות ממש מדוכאת מלהרגיש כל הזמן עייפה וחולה. כל מה שעשיתי כל יום היה לחזור הביתה מבית ספר וישר ללכת לחדר שלי לישון. גם לא הצלחתי להתרכז בלימודים ובקושי הכנתי שיעורי בית וכבר עמדתי להיכשל בכמה מקצועות.
דיברתי על זה שוב עם היועצת כי גם בבית ספר היו מודאגים והיא אמרה לי על "הד-ספייס".
הלכתי לשם והייתה אווירה טובה כזאת לא כמו בית חולים והחלטתי ללכת לשם כל שבוע. קיבלתי הרבה טיפים ועזרה ולמדתי למה זה קורה לי ואיך ואחרי 7-8 פגישות שם כבר הרגשתי ממש הרבה יותר טוב.  הצלחתי להתרכז שוב בשיעורים, ללמוד, התעודה שלי השתפרה גם והיה לי כוח לצאת עם חברים להסתובב וליהנות…בחיים לא חשבתי שההצקות מהיסודי ישפיעו עליי ככה אבל מסתבר שזה מה שזה עושה… ואני חושבת שכל מי שמציקים לו צריך לספר למישהו ולבקש עזרה ולא לחכות כמוני כי אולי הייתי יכולה להרגיש הרבה יותר טוב עוד קודם"

יואב, 19, בת ים

לא ידעתי שהלחץ מהעבודה יכול להביא אותי למצב כזה
"היי אני יואב ובבחירות עבדתי בקמפיין של מפלגה בנוסף לעבודה שלי בקניון עבדתי ממש הרבה שעות ובלחץ ובעבודה בקניון גם המנהל שלי היה איש מגעיל… התנהגו אלינו רע שם ולא תמיד משלמים בזמן, אומרים שלא עשינו עבודה טובה כל הזמן דברים כאלה…
התחלתי ממש להרגיש רע, לא ישן טוב בלילה, הלך לי התיאבון ואין לי חשק לצאת עם חברים.
הלכתי לרופא והוא אמר לי שיש לי דיכאון או חרדה מרוב לחץ בעבודות והציע לי לקבל עזרה פסיכולוגית. אני קצת מתפדח אבל נראה לי שעדיף לנסות מאשר להמשיך ככה. הגעתי להד-ספייס, פעם ראשונה עם ההורים שלי, המקום נראה סבבה ובכלל לא כמו מרפאה או משהו כזה, אחרי הפגישה עם ההורים התחלתי להגיע לבד בכל שבוע, אחרי חודש כבר התחלתי להרגיש טוב יותר, חזר לי התיאבון והחשק לצאת ולבלות. אני יודע שיש על זה סטיגמה וכל זה אבל אני רוצה להגיד לכם שאתם יכולים להרגיש יותר טוב אחרי שתבקרו שם. תבוא לפגישה ראשונה, מה יש לכם להפסיד? לי זה עזר מאוד."

דניאל, 23, בת ים

לפעמים יש משברים במשפחה שממש יכולים לסובב אותך…
"כשהייתי בת 7 ההורים שלי התגרשו ואמא שלי מצאה חבר חדש אבל הוא היה ממש מגעיל אלינו ומציק לי ולאחי הקטן גם. אמא שלנו לא ממש עזרה, גם לא נתנה לנו להיפגש עם אבא והמשיכה עם החבר החדש שלה. היא גם בחיים לא אמרה לנו שהיא אוהבת אותנו, חיבוקים, דברים כאלה לא היו אצלנו. פעם אחת החבר שלה ממש הגזים והתחיל להחטיף לנו אבל למזלי אחד השכנים ראה והתקשר למשטרה. עברנו לגור עם דודה שלנו ודברים התחילו להסתדר. אבל אז התחלתי להיכנס לדיכאון… כל הזמן רציתי לבכות ובסוף חברה אמרה לי שכדאי לי ללכת לקבל עזרה ממישהו. היא אמרה לי שהיא שמעה מחברים על מקום שקוראים לו הד-ספייס והמליצה לי ללכת לשם.
הלכתי כי הבנתי גם שאי אפשר ככה וכנראה כל מה שהיה פעם עם החבר של אמא השפיע עליי ממש קשה. הייתי כמה פגישות ואני חושבת שזה ממש מתחיל לעזור, כבר לא בוכה כל הזמן ואני עובדת במקום ממש מגניב."

ארז, 16, בת ים

תמיד הרגשתי שונה, בהד-ספייס עזרו לי להבין שאני אולי מיוחד אבל לא שונה
"מאז שאני זוכר את עצמי לא הרגשתי כמו כולם. כשכולם שיחקו כדורגל אני העדפתי לשבת בצד, כשהתבגרנו מעט והתחלנו לצאת לבלות וללכת לים, אף פעם לא ממש הרגשתי שזה טבעי לי. עם הזמן גיליתי שאני לא נמשך לבנות. כל הסיפורים של החברים שלי על דייטים, ובנות ששווה להכיר לא דיברו אליי. זה לקח לי זמן להבין שאני חושב שאני נמשך לבנים. אני לא יודע אם נמשך זו המילה המדויקת. כשלבסוף הבנתי שאני אולי גיי, לקח לי שנה להגיד את המילה הזו. פחדתי שההורים שלי ייגלו, פחדתי פחד מוות שמישהו בבית הספר יגלה את זה. במשך שנה הסתובבתי עם סוד נורא בלב שלא יכולתי לספר לאף אחד. הציונים שלי התחילו לרדת, לא הצלחתי להתרכז בשום דבר. היועצת בבית הספר הייתה היחידה ששמה לב שמשהו אצלי לא כרגיל, התחלתי להגיע אליה לשיחות, בשיחה השלישית או הרביעית היא סיפרה לי בעיוות מיניות, מגדר, מערכות יחסים ועוד כל מיני מילים מסובכות והמליצה לי להגיע להד-ספייס להתייעצות. אחרי חודשיים גיליתי לאמא שלי, היא חיבקה אותי ואמרה לי שאלה החיים שלי והעיקר שאהיה מאושר. מיד אחרי השיחה עם אמא שלי ניגשנו להד-ספייס, על ההתחלה הרגשתי שם אנרגיה טובה. המטפל היה אדיב וידע לזהות בדיוק את מה שאני מרגיש. אני עדיין מגיע לפגישות, אתמול סיימנו את הפגישה ה-5, אני מרגיש שאני בדרך הנכונה, אני מציע גם לכם אם יש לכם שאלות שאתם לא סגורים עליהן, אם משהו לא ברור, זה המקום לברר את זה"

הילה, 17, חולון

אלכוהול גרם לי לעשות דברים שבחיים לא הייתי עושה
אף פעם לא שתיתי, לא היה לנו אלכוהול בבית וזה משהו שהיה רחוק ממני מאוד. לפני חצי שנה התחלתי לצאת עם חברות לכל מיני מועדונים בתל אביב. עם הזמן התחלתי גם לשתות, היינו נותנות לבחור מבוגר יותר לקנות לנו, לפעמים גם הזמינו אותנו. זה התחיל מכוסית אחת בערב, לשלוש בסוף שבוע וגם ארבע וחמש אם הייתי במצב רוח ממש טוב. מה שלא ידעתי שככל שאני שותה מצב הרוח שלי עולה, היום אני מבינה שזה לא אמיתי, שאחרי כל מצב רוח טוב כזה, מגיע מצב רוח איום. הפסקתי ללמוד למבחנים, סיפרתי בבית שמתחילים ללמוד מאוחר ונשארתי במיטה עד לצהריים, עם הזמן התחלתי גם לשתות עם חברות באמצע השבוע. שאימא שלי הריחה ממני ריח של אלכוהול היא הבינה שמשהו לא בסדר. אחרי מריבות ובלאגנים בבית הסכמתי ללכת איתה להד-ספייס. מה בסך הכל אני עושה שאלתי בפגישה הראשונה, קצת אלכוהול- אז מה? אחרי כמה מפגשים שם, לבד עם המטפל הבנתי שאני משתמשת באלכוהול כתירוץ. תירוץ לא ללמוד, תירוץ לביטחון עצמי נמוך, תירוץ לברוח כל הזמן. היום אני מבינה את זה טוב יותר. היום אני יודעת שכוסית אחת זה מספיק, היום אני מבינה שבחורה אמיתית שולטת במצב ולא נגררת אחריו. אם יש לכם בעיה עם כמה דרינקים, אם אתם מרגישים שזה קצת יותר מידי, אני חושבת שאתם צריכים לדבר איתם שם, הם מבינים עניין"

אורן, 15, בת ים

מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח
מאז שאני זוכר את עצמי בכל פעם שהיה סכסוך עם מישהו זה היה נגמר במכות. לא משנה מה אמרו לי או אם הרגשתי שצוחקים עליי, התגובה הראשונה שלי הייתה מכות. עכשיו, בגלל שאני גם לא בחור קטן במיוחד, אז בכל פעם זה גם היה נהיה ממש מסוכן. פעם אחת שברתי שן לילד שביקש שאזיז את התיק שלי מהספסל. העיפו אותי בכל שני וחמישי, ההורים שלי היו מבקרים קבוע בבית הספר, למזלי הציונים שלי היו טובים אז הייתי מתחנן והיו נותנים לי עוד ניסיון, פשוט בכל פעם שמישהו זרק איזו מילה, הפתיל הקצר שלי היה נדלק והייתי פותר את זה במכות. בפעם האחרונה המנהל קרא לי ואמר שאם עוד פעם זה קורה אז אין לו ברירה ואני לא אלמד שם יותר והמליץ לי לדבר עם היועצת שהמליצה לי ולהורים שלי ללכת להד-ספייס. בהתחלה לא רציתי, פחדתי שיידעו שאני הולך למקום כזה לטיפול, כשהגעתי בפעם הראשונה ממש נדלקתי על המקום. כל האווירה שם כייפית, נותנים לי לדבר על מה שבא לי ולאט לאט אני גם מבין שאני לא יכול להמשיך ככה. מפגישה לפגישה אני קולט הרבה דברים ומאז אני שומר את הידיים בכיסים:) – אל תתביישו, אם אתם מרגישים כמוני אני מציע לכם ללכת להד-ספייס, היום אני קולט שאפשר לחיות יותר טוב.

שירה, 16, חולון

נכון, אני לא מושלמת, אבל היום אני אוהבת את עצמי
בגיל 14 התחלתי כל הזמן להתעסק במשקל שלי. הייתי מסתכלת במראה שעות על גבי שעות, לבד בחדר מול המראה. התחלתי להימנע ממפגשים עם אוכל, לפני כל ארוחה היה לי טקס קבוע של מה מותר ומה אסור, אם הרגשתי שאכלתי קצת יותר מידי, הייתי מתגנבת בשקט לשירותים, פותחת את המים כדי שלא יישמעו ומקיאה את הכל. הייתי צובטת את עצמי בצדדים, חותכת את האוכל לחתיכות קטנות קטנות, כל ארוחה 3 שעות ובסוף לשירותים, להקיא. אמא שלי בסוף תפסה אותי, היא ניסתה להסביר לי שאני לא שמנה, שהגוף שלי נראה נהדר. אבל אני לא הסכמתי לשמוע. מהר מאוד הקטע הזה עם המשקל התחיל לדפוק לי כל מיני דברים. הפסקתי להתרכז, הפסקתי להכין שיעורים- כל מה שעניין אותי הוא איך אני נראית או מה ללבוש היום- מספיק גדול שיסתיר הכל. אמא שלי ביררה באינטרנט ואחרי לא מעט שכנועים הגעתי לפגישה הראשונה בהד-ספייס. שאלו אותי שם מלא שאלות, שאלו את אמא שלי. בשבוע הבא אני מגיעה למפגש ה-10. לכל אורך המפגשים המטפלת שלי עזרה לי להבין על עצמי הרבה דברים. הפסקתי עם ההקאות, אני משתדלת לאכול קצת יותר בכל יום והכי חשוב שאני מבינה שאני לוקחת אחריות על החיים שלי. בנות, אם אתן מרגישות קצת כמוני, אל תהססו לפנות לעזרה, זה יכול להציל את החיים שלכן, אני יודעת שזה עזר לי מאוד"

אסתי, בת 21

הייתי ילדה ונערה טיפוסית. היו לי הרבה חברים והצלחתי הן מבחינה לימודית והן מבחינה חברתית. כשהגעתי לתחילת שנות ה- 20 שלי, ללא התרעה מוקדמת, התחלתי לחוות התקפי חרדה קשים ומגבילים.

כיצד אוכל להסביר לאדם שמעולם לא חווה התקף חרדה מהי חוויה זו? חשבו על הפחד שהייתם חשים אם פושע היה מכוון אקדח טעון אליכם ואל היקרים לכם, לוחץ לאיטו על ההדק לנגד עיניכם הלא מאמינות. דמיינו את מחשבות הסכנה והייאוש שהיו מציפות אתכם באותו רגע, את ליבכם ההולם כאחוז טירוף, ואת הנשימות הקטועות בעודכם נאבקים לנשום כשנדמה כי ריאות חדלו לתפקד כהלכה. דמיינו את עורכם לח, נוטף זיעה קרה, שרירי קיבתכם מתכווצים בעוויתות כאב, כל גופכם רועד ללא שליטה. דמיינו את הכאב, הפחד ואת תחושת חוסר האונים האיומה שבמצב זה.


עולמי התהפך עליי כאשר מבת 21 נטולת דאגות, הפכתי למישהי הסובלת מהתקפי חרדה על בסיס קבוע.

עבור אותם אנשים הסובלים מהפרעת חרדה, פאניקה כזו עלולה להתעורר סתם כך, ללא סיבה, בעודם עומדים בתור בסופר וקונים לחם או חלב. עולמי התהפך עליי כאשר מבת 21 נטולת דאגות, הפכתי למישהי הסובלת מהתקפי חרדה על בסיס קבוע – התקפי חרדה שהותירו אותי המומה ומזועזעת מעוצמת הפחד.

זהו סיפורה האישי של אסתי שהחלה לסבול מהתקפי חרדה בגיל 21

להמשך קריאה לחצו כאן >>

אם אתה מרגיש שאתה חווה תקופה קשה ואתה צריך מישהו לדבר אתו,
אל תהסס- פנה אלינו עוד היום- אנחנו נעשה את כל השאר:

בטלפון: 03-5040900 | בדוא"ל: info@headspace.org.il  | או לחץ כאן ליצירת קשר באתר