הרואים ואינם נראים – על חרדה חברתית בגיל הנעורים / ד”ר מיטל פישר, פסיכולוגית קלינית

אני שבה ופוגשת אותם – הנערים והנערות השקטים, הנעלמים מהעין, הנחבאים אל הכלים. זו שכאשר פונים אליה מסמיקה, משפילה עיניים בבהלה ועונה כ”כ בשקט, שקולה כמעט ואינו נשמע,  או אותו נער שיודע כל כך הרבה  אך לעולם (לעולם!) לא  ישמיע את קולו בנוכחות אחרים.

אנחנו, באופן שנראה כל כך טבעי,  נוטים לרוב להיענות לאותם נערים ונערות באופן הרצוי מבחינתם, משתפים פעולה עם הרצון שלהם להיבלע ולהיעלם ובכך, למעשה, מחזקים את הבעיה ומשמרים אותה.

הנערים והנערות השקטים הללו,  ייתכן והם אלו הסובלים בשקט מחרדה חברתית, וזה לא חייב להיות כך!

חרדה חברתית מוגדרת ע”י ה DSM כפחד מוגזם וקיצוני מסיטואציה חברתית, בה האדם נדרש להיחשף בפני אנשים שאינו מכיר. האדם חושש שיתנהג בצורה מביכה או משפילה לעיני האחרים, ויבוקר על ידם. החשיפה למצב החברתי המפחיד מעורר כמעט תמיד תגובת חרדה, עד כדי התקף פניקה.

אנו פוגשים נערים ונערות שנמנעים באופן עקבי מאותו  מצב חברתי “מפחיד”, או שניגשים אליו תוך מצוקה וחרדה. כך או כך, הם מסגלים מציאות אשר מקשה באופן משמעותי על התפקוד היומיומי, החברתי, התעסוקתי או הלימודי וגורמת להם למצוקה עזה. הם ילכו עם עיניהם מושפלות , יעדיפו לשלוח SMS  או מייל, לאחר שיערכו אותם שוב ושוב,  רק לא פנייה ישירה, וישבו אי שם בקצה הכיתה, שומרים על פרופיל נמוך, הכל כדי לעבור את היום בשלום…

סימן ההיכר של החרדה הוא הפחד מהערכה שלילית של החברה כלפי האדם. למעשה, האדם הוא שתופס באופן שלילי את עצמו, אך מייחס זאת לזולתו או לחברה. מעבר לכך, האדם מכיר בחריגות של הפחד שלו, אך הוא אינו מצליח לשלוט בו.

נערה שכזו תצפה מראש שהאנשים בסביבתה – בוגרים או בני גילה , בעלי סמכות או “חברים” – יהיו שיפוטיים או ביקורתיים כלפיה, או בכלל ידחו אותה. ציפייה שכזו  מניבה דריכות וחיפוש  אחר הסימנים שיאשרו זאת, כך שכל הקשב שלה מופנה למעשה לאימות אותה תיאוריה שלילית.

תפקידנו, כל אחד במקומו ובתחומו: להבין, לראות, לזמן ולהנגיש התמודדויות באופן מותאם והדרגתי.
בעדינות וברגישות, לחזק ניסיונות וגם הצלחות, ולסייע להם להרפות את “השריר הדרוך”.

יחד עם זאת, חשוב להבין כי ישנם מקרים של חרדה חברתית בהם ישנה חשיבות ונחיצות באיתורם והפנייתם של הצעירים לטיפול, במיוחד על רקע הצורך בהוצאתם ממעגל החרדה והסבל העז אותו הם חווים. בטיפול פסיכולוגי כזה יתאפשר מרחב מכיל, מקבל ומעודד, שאינו שיפוטי או ביקורתי, אך גם מעודד ומדרבן להתנסות ולראות ש”השד אינו נורא כל כך”, כל זאת תוך רכישת כלים ודרכים להקל ולהתמודד עם החרדה שעולה בתהליך לא פשוט זה.